שתלתי בגינתי עץ נהדר בשם טבבויה סנטה ברברה. כל התמונות והמידע ברשת הבטיחו שזהו עץ הפורח בורוד משגע.

עת בוא האביב העץ אכן נתן מופע קטן של פריחה, פרח פה, פרח שם, ממש לא כפי שדמיינתי.

שנה לאחר מכן העניין חזר על עצמו. סיפרתי לעצמי סיפור שבטח עבדו עלי. בטח מה שמכרו לי זה לא הזן המורכב אלא הזן הפשוט, וכך לעולם לא אזכה לראות את העץ שלי בפריחה מלאה כפי שדמיינתי. החלטתי לנצל את ידיעותי בתחום ההרכבה והרכבתי על 3 מענפי העץ זן מוצלח מקיבוץ מענית.

 

שנה לאחר מכן העץ היה חציו ערום מפרחים ואילו 3 הענפים שהרכבתי היו מלאים בפרחים- מה שחיזק את הסיפור שלי על כך שעבדו עלי.

 

החלטתי להניח לעץ כיוון שהיתה זו מלאכה רבה מדי להרכיב גם את שאר הענפים.

כך חלפו 6 שנים בהן הנחתי לעץ להיות מה שהוא. 

 

השנה התבוננתי בעץ הפורח. פריחה מלאה, יפיפייה ואצילית. כולו צבוע בוורוד מהפנט, מה שגרם לסיפור שלי לדהות ולהיעלם ולאגו שלי להתבייש בעצמו. 

כ"כ מיהרתי לשפוט את כולם: את מי שמכר לי, את העץ.. כ"כ מיהרתי לתקן ולשנות.. ובעצם, כל מה שנדרש כאן זה סבלנות וזמן. כמו ילד, שפשוט נותנים לו להיות מי שהוא, בלי לנסות לתקן ולשנות, עם כל הזמן שבעולם, עד שהוא פורח בכזו עוצמה ויופי, שאין לנו אלא להסתנוור מולו.

 

ואולי גם אנחנו ככה, בקצב שלנו, גדלים ופורחים בקצב הלב, ואין מה לזרז או להאיץ, כל דבר בעיתו.