כיצד התיידדות עם המוות תורמת לחיים?
להעלם לתוך השינה
היו מספר פעמים בחיי בהם רציתי למות. מאמינה שזה קורה לכל אחד ואחת. למות זה סכ"ה חלק מהחיים, לא? לא כזה ביג דיל..
אחת התקופות הכי בודדות וקשות היו כשהייתי נערה בתיכון, בת 15. בזמן שחלק מהבנות התאגדו לקבוצות ואני לא מצאתי את עצמי ביניהן, הסתובבתי בין תתי קבוצות שנוצרו מאליהן. חלק מהן היו חותכות לעצמן את הזרועות עם סכין, חלק התחילו להתמזמז עם בחורים… אני בעיקר שכבתי על הספסל האדום מחוץ לכיתה. כשלא מצאתי את עצמי אז הספסל מצא אותי וככה התכרבלנו לנו בשמש ונעלמנו לתוך השינה. השינה דומה מאד למוות ונעימה כמוהו.. עד שמתעוררים.
כדי שמשהו יוולד, משהו אחר חייב למות
הפעם הבאה שרציתי למות היתה כבר בגיל 30, כשהייתי בהריון הראשון שלי. שכבתי במיטה כשסביבי קערות ענק להקאות, כדורים נגד בחילה, וספרי שואה שקראתי בשקיקה כדי להבין כמה טוב מצבי וכמה אין לי מה להתלונן. אבל מה שבאמת רציתי זה פשוט להעלם. ללחוץ על הכפתור האדום ולהעלם לנצח. ללא סבל או כאב. ככה, בפשטות.
ההריון היה כ"כ קשה ובלתי אפשרי שמיד החלטתי להכנס שוב להריון נוסף, כי לא העליתי במחשבתי לגדל ילד ללא אח וכי ידעתי שאם לא אעשה זאת מיד, לא אעשה זאת כלל. וכך, גם בהריון השני רציתי למות, אבל קצת פחות. לא היתה לי פריווילגיה לקרוא ספרי שואה, כי היתה לי ילדה בת שנה וחצי לדאוג לה.
לאחר 5 שנים השתרשה בי תובנה שילד שלישי זה נכון לי ונכון למשפחה. וכך היה. וגם בהריון הזה רציתי למות אם כי קצת פחות מהקודם.
באותה עת לא הבנתי למה הכל כ"כ קשה והלוואי ומישהו היה לוחש זאת אז באוזניי, כי אז יכולתי לקבל הכל ביותר הבנה, הכלה וסלחנות.
יש טעם, יש מטרה ומשמעות
מה הבנתי? כילדה לימדו אותי להיות מעשית, פרגמטית, להביא תוצאות. לימדו אותי שרגש ורכות פחות נחוצים או נחשבים. כשנכנסתי להריון החלו להשתולל בגופי הורמונים נקביים של רכות, הכלה, סבלנות, עדינות- כל מה שהיה "אסור" לי כשהייתי ילדה. ולכן הגוף שלי ואני נלחמנו בהריון בעזרת בחילות והקאות ובעיקר רצון למות. בתת מודע שלי להיות רכה ועדינה התפרש עבורי כחלשה ונזקקת ואפילו מוקעת חברתית ולא ראויה לאהבה ולכן לא יכולתי להכיל את כל השינויים הנשיים שעברתי.
יולדות מספרות שרגע לפני הלידה האם צועקת שהיא עומדת למות. וזה ממש כך – רגע לפני שחיים חדשים נוצרים, משהו חייב למות.
הבנתי שההריונות חיווטו אותי מחדש באופן כימי-הורמונלי והשיבו לי את האיזון בין הצד הנשי שבי והצד הזכרי שבי (בכולנו יש צדדים זכריים ונקביים). וכך, רגע לפני שהאני החדש יכל לצאת, חוויתי צורך לתת לאני הישן למות.
באותו רגע שרוצים למות, שום דבר לא מעניין ולא חשוב. הכל נעלם בתוך ערפל ומתפוגג. אם הייתי יכולה לחזור לעצמי ולספר שיש טעם בכל זה, שיש מטרה, הייתי יותר סלחנית לעצמי.
ולכן, אם היום מתעורר בי דחף למות, אני כבר יכולה לנחש שיש בכך ברכה, אני אפילו יכולה להתרגש מהמחשבה על משהו חדש שעתיד להיוולד.
קשת היא הבית של כל הצבעים
בימים אלה של אביב ופריחות, כל העולם מתעורר וכמו מבקש גם ממני לזרוח. ואני רוצה, כ"כ רוצה! אבל גם יש בי חלק שרוצה להשכב בתוך מערה, עמוק באדמה, ולמות לכמה שעות או ימים. להעלם בתוך האינסוף, שלוות עולמים ללא דאגות או אחריות, ללא ציפיות. וכמה זה מנחם ומטעין ומאפשר.
כשניסיתי להסביר זאת לכמה מחברי הם הרימו גבה… אני מניחה שזו לא שיחה טיפוסית ולצערי נושאים כמו רצון למות הם טאבו בישראל ואולי אפילו בחברה המערבית כולה. אך אני בטוחה שאני לא היחידה שחשה כך. אולי פשוט אחת שמוכנה לשוחח על כך בגלוי.
יש כ"כ הרבה מתנות בעצם היכולת להסכים להודות שקיים בנו הרצון למות. ורגע לא לחשוב על אחרים, אלא להיות לגמרי אנכיים ולהסכים שקיים רצון כזה בתוכי. עצם ההסכמה נעימה ומאפשרת. זה לא אומר שאני רוצה להיהרג או להתאבד, ממש לא, זה אומר שאני נותנת לגיטימציה לעוד חלק שקיים בי. כמו קשת, שמסכימה לכך שיש בה את כל הצבעים, כל החלקים. כשמסכימים לקבל את כל חלקי הקשת ולחבר אותם, הם הופכים לאלומת אור בהירה וברורה ואני מרגישה שוב שלמה, מאוחה. הבית של כל החלקים שלי. מאחלת לכולנו שנסכים להיות כל החלקים שאנחנו.
